זוגיות בודהיסטית 

זה בדרך כלל מתחיל טוב - נדלקים, נמשכים, מתאהבים, יוצאים קבוע, עוברים לגור ביחד, מתחתנים...
התקופה הראשונה בזוגיות, זו המכונה "התקופה הרומנטית", נמשכת בדרך כלל שנתיים, אחר כך משהו נסדק, החיים מזמינים קשיים, ניסיונות להיכנס להריון, לידה ראשונה, קשיי פרנסה, מתחים בעבודה... משבר ראשון מתגלה!

משברים כשמם שוברים את המוכר, שוברים את ההילה האידילית שאנו בונים סביב בני/בנות זוגנו, אדם חדש נגלה לעיננו על שלל פחדיו וחולשותיו, למעשה הזוגיות האמיתית מתחילה רק עכשיו...



מערכת זוגית היא עניין מורכב: איש פוגש אישה, עולם פוגש עולם, חולשות פוגשות חולשות, אגו פוגש אגו. מה דוחף אותנו אל תוך מערכת יחסים זוגית? מה גורם לנו לרצות להיות שותפים בקשר שפוטנציאל הסבל בו רב כל כך? ובכלל מה הסיכוי שזוגיות תשרוד את אתגרי החיים? על שאלות אלו אנסה לענות מבעד לעיניה הבוחנות של שיטת החשיבה הבודהיסטית.



עכשיו תשאלו מה בין בודהיזם - דת בה אוחזים מיליונים רבים של אנשים בחצי הכדור המזרחי ולנו אנשי המערב "הנאור"? מה לדת המקדשת תקופות חיים נזיריות ולנו אנשי הפאסט פוד, פאסט לייף, פאסט רוחניות ופאסט יחסים? על פניו לא הרבה. אך כאשר מסירים את כסותו הדתית, התרבותית והמסורתית של הבודהיזם ומתוודעים למסרים המרכזיים העולים ממנו, מגלים שלא זו בלבד שהבודהיזם מביא עמו גישה מרעננת להבנת הקשר הזוגי, אלא גם שם בידנו שפע של כלים ודרכי התמודדות.





על משנתו של הבודהא

עיקרי משנתו של הבודהא, שחי לפני כאלפיים וחמש שנה בהודו, מתומצתים בצורה מופלאה בדרשה הראשונה אותה נשא לאחר הארתו, "הדרשה על הנעת גלגלי הדהרמה". בדרשה זו הצפין הבודהא בארבע אמיתות, הידועות גם כ"ארבע האמיתות הנאצלות, את כל המידע הדרוש לנו בכדי להבין מהו הסבל, מה מקורו, מה הפתרון לסבל ומהי הדרך שהליכתנו בה תוביל בסופו של דבר לשחרורנו מן הסבל.

מקורו של הסבל האנושי, דרש הבודהא, בנטייתו של האדם להיקשר לגשמי - לרכוש ולזולת - לפתח כלפיהם רגשות ולראותם כ"שלי", כחלק ממכלול ה"אני".

מקורה של נטייה זו להיקשרות, טען הבודהא, בדחף התמידי לקיים רצף "הנאה", כלומר רצף בתחושות גוף נעימות, בתחושת וודאות ושליטה.

בשם רצף ה"הנאה" ייטה האדם להיקשר ליפה, למושך, למעניין, ומאידך ידחה את המכוער, המשעמם או המסוכן.

עכשיו תשאלו, אז איפה כאן הסבל, וכי מה רע בהיקשרותנו לרכוש ולזולת? על פניו אין רע, האדם כיצור חברתי וכברייה הנוטה לאגור רכוש, פועל כך מעצם טבעו. אך אליה וקוץ בה! ההיקשרות לגשמי, למרות שמסיבה לנו עונג, ביטחון ותחושת שליטה בזמן נתון, מגלמת בתוכה פוטנציאל סבל רב הנובע משני מקורות עיקריים: הראשון, כמות האנרגיה שאנו משקיעים בכדי לקיים את הקשר, והשני הסבל העלול להיגרם לנו אם וכאשר יתערער הקשר או ינותק - לכל הדעות מחיר לא פשוט...

נסו לבחון טענה זו בשגרת יומכם, ראו כמה אנרגיה אתם משקיעים בכדי לאחוז ברכושכם: בביתכם, במכונית, בחפצי הערך... ראו כמה אמצעים אתם משקיעים בהגנתם: ביטוחים יקרים, אזעקות, חברות שמירה... כעת בחנו כמה אנרגיה אתם משקיעים בכדי לשמור על יקירכם, כמה מחשבה, תכנון, ממון, זמן, דאגות, פחד, חרדה, כעסים, קנאה, עלבון וכדומה אתם משקיעים בשם שמירת הקשר.

כעת שערו בנפשכם כמה צער היה נגרם לכם אם (חלילה) היה מתערער או מנותק הקשר...

אם תעשו כן, תיווכחו לדעת כי רכושנו היקר ביותר כמו גם האנשים הקרובים, האהובים והחשובים לנו ביותר - אלו המסבים לנו עונג, גאווה, ביטחון וודאות - הם גם מקור הסבל הגדול ביותר שלנו, שכן כעוצמת ההיקשרות, כך גם עוצמת הסבל.

הבודהא טען כי מצב זה בו נקשרים אנו שוב ושוב לגשמי, מקורו בבערות, כלומר בעובדה שאין אנו יודעים את עצמנו, את טבע המציאות בה אנו חיים ופועלים, וכן כיצד אנו מגיבים כל אימת שרצף ה"הנאה" שלנו נקטע. רק כאשר נאיר את חשכת הבערות באור הידיעה, יחדל גלגל הסבל, זה המכונה סמסארה, להשפיע על חיינו.



מבודהיות לזוגיות

כעת נקלענו לבעיה לוגית לא פשוטה, וכי מה ניתן לקחת ממשנתו של הבודהא להבנת הקשר הזוגי? מה ניתן ללמוד על זוגיות מתפישת עולם הטוענת שעצם היקשרותנו לאחר הנה מעיין נובע של סבל?

גישתו של הבודהא לזוגיות, מראה כי הינה מהפכנית ומרחיקת לכת גם במושגים מודרניים.

הבודהא, ראוי לציין, לא שלל מעולם את הזוגיות, למעשה ההיפך הוא הנכון, הוא קבע כי מערכת יחסים עם בן/בת זוג בזמן נתון הנה אחת מאבני היסוד באימוץ אורח חיים נכון. בעצם קביעה זו בירך הבודהא על יתרונותיה הרבים: על היותה מחסה חם ובטוח מתלאות החיים, על היותה מקור לחברות, לעזרה הדדית, לשילוב כוחות לשם התחזקות כלכלית ושגשוג, ויותר מכול, על היותה מקור ליצירה המופלאה מכל - יצירת חיים חדשים והורות.

אך כל אלה, הדגיש הבודהא, על אף היותם נדבך מרכזי וחשוב במערכת יחסים, עדיין אינם מובילים לתכלית הגדולה מכל - להשתחררות ממעגל הסבל - שכן כל פרותיה של המערכת הזוגית מהווים הם עצמם מושאים להיקשרות ולמעשה רק מגבירים את סבלנו בחיים אלה.

"יקיריי, אני יכול לדמיין את הבודהא פונה לקהל מאזיניו, אל תיפלו למלכודת הדבש של מערכת היחסים הזוגית, אל תשלו את עצמכם כי מערכת היחסים הזוגית על אף יתרונותיה הרבים הנה פתרון גורף לסבלכם? ההפך הוא הנכון, כעת משנקשרתם ליקירכם, משנקשרתם לילדכם היקרים ולרכוש אותו אגרתם, מתחיל מסעכם הארוך להשגת התכלית הגדולה של החיים - להשתחררות המוחלטת מן הסבל - לשחרור האחיזה ברכושכם ויקירכם?"

אם נסכם את עיקרי דבריו של הבודהא אזי:

זוגיות - כן

היקשרות לבן/בת הזוג - לא!

צבירת רכוש - כן

היקשרות לרכוש - לא!

הבאת ילדים לעולם - כן

היקשרות לילדים - לא!



חייבים להודות, האתגר אותו הציב הבודהא בפנינו נראה כרעיון נחמד אך בלתי ישים.

אפילו עבדכם הנאמן, בשעת כתיבת שורות אלו, חש התנגדות קלה לעצם הרעיון ותוהה כבעל וכאב כיצד ניתן להגיע לתכלית גבוהה זו. כיצד יכול אני לשחרר את אחיזתי בזוגתי = אהובתי, כיצד יכול אני לשחרר את החוט הקושר אותי לבנותיי = האור הגדול של חיי, וכיצד יכול אני להרפות מרכושי אותו צברתי בעמל כה רב? אך באותה נשימה, אני מזכיר לעצמי שהבודהא לא התכוון לומר לנו: ניטשו את בני/בנות זוגכם, את ילדכם ואת רכושכם, אלא ביקש מאתנו לבחון מחדש את מנגנון ההיקשרות - לא לקבלו כמובן מאליו, ולבדוק את מקורו ואת השלכותיו על חיינו.

ואכן, אם נבחן לעומק את מנגנון ההיקשרות, ניווכח שבבסיסו רוחש פחד שורשי מפני כאב, חולי ומוות, מפני בדידות, חוסר תכלית, חוסר ודאות, איבוד ביטחון ותחושת שליטה - או במילים אחרות פחד מפני טבעה של המציאות כפי שהיא.

האדם, בעצם היקשרותו לגשמי ולזולת, בעצם ניכוסם לעצמו, ראייתם כ"שלו", כחלק מה"אני" שלו - ממי שהוא - מפיס את פחדיו ומספק לעצמו תחושה של ודאות וביטחון. אך למעשה ההיקשרות, כפי שכבר ראינו, אינה אלא אשליה שכן אין היא מבטיחה את אושרנו אלא לפרקי זמן קצרים, ולמעשה מעצימה את פוטנציאל הסבל בחיינו.

ראוי לציין, שגם השפה העברית, שדומה שכלום לא נעלם מעיניה, מבטאת רעיון זה בצמד המילים קשר - שקר. הקשר מספק לנו אשליה - שקר - של שליטה במהלך חיינו.





פשוט לאהוב

אם כך, כיצד נשחרר את אחיזתנו, כיצד נהפוך את המערכת הזוגית שדומה שעוצמת ההיקשרות בה מקסימלית, למקום טוב יותר, למקום בו נוכל להשתחרר מסבלנו?

כדי ללמוד כיצד לא להיקשר לגשמי, טען הבודהא, עלינו לצאת מחשכת בערותנו, או במילים אחרות, לדעת את עצמנו - ללמוד את טבעה האמתי של המציאות, ולהיווכח כיצד אנו מגיבים ופועלים בה.



לדעת את עצמנו משמע, לדעת כי בשורש הווייתנו רוחשת אימה מטבעה הארעי, המשתנה תדירות, הלא ודאי והבלתי נשלט של המציאות.

לדעת את עצמנו משמע, להבין שבגין אימה זו - אימת החיים - אנו נוטים להיקשר לאחר, לראותו כרכושנו, כשלנו, משל היה בשר מבשרנו.

לדעת את עצמנו משמע, להבין כי בעצם היקשרותנו לאחר אנו מעצימים את סבלנו כמו גם את סבלו שלו.

לדעת את עצמנו משמע, להבין שעצם היקשרותנו מונעת מאתנו צמיחה רוחנית והשגת התכלית הנשגבת ביותר של הזוגיות - השתחררות מוחלטת מסבל.

ואולי חשוב מכול, כך בעיניי, לדעת את עצמנו, משמע להבין שניתן גם אחרת: לאהוב מבלי לחנוק, לאהוב מבלי לדאוג, לאהוב מבלי לכפות, לאהוב מבלי להגביל, לאהוב מבלי לפחד, לאהוב מבלי לסבול... לאהוב, זה הכול.



בכדי להגיע לתכלית גבוהה זו, פיתח הבודהא עבור כלל האנושות את "דרך השמונה", שהיא מעין תוכנית עבודה קפדנית, המבטיחה לזה המתמיד בה להגיע לשחרור המיוחל מסבל. תוכנית זו כוללת שילוב בין שלושה עיקריים: פיתוח חכמה שמקורה בהבנת טבעה האמיתי של המציאות והחוקים הפועלים בה. אימוץ אורח חיים נכון הכולל אימוץ הרגלי חיים, כללי דיבור, מקצוע, וזוגיות נכונים, וכן פיתוח מנטלי שעניינו פיתוח יכולת חוויית מציאות לבבית על ידי תרגול מדיטציה.



אני יודע, לנוכח גישה זו לחיים בכלל ולזוגיות בפרט, ניתן לחוש כמו מטפס הרים הניצב מיואש מול הר גבוה וחש כי אינו יכול לפסוע אפילו את הצעד הראשון. לכן נסו להתחיל בקטן, בשגרת יומכם, ברגעי דאגה וכעס, קינאה וחשד... ברגעי חמדנות או ספק... ראו כמה אנרגיה גוזלות מכם תגובות אלו וכמה מתח וסבל הן גורמות לכם וליקירכם.

נסו להתחבר לאותו פחד שורשי הרוחש בקרבכם - פחד מבדידות, מאובדן כבודכם, ממה יגידו, פחד מחולי ומאובדן, פחד מאי וודאות ואיבוד שליטה, וחפשו את הקשר בן תגובותיכם ובין הפחד.

כעת נסו להרפות, חפשו את הסליחה שמעבר לכעס, את הפרגון שמעבר לקנאה, את הסבלנות שמעבר לדאגה, ואת השמחה שמעבר לצער, ופשוט תהיו שם עבור יקירכם - פשוט תאהבו...

מי ייתן ונזכה כל אחד בזמנו, על פי דרכו ואמונתו להגיע לתכלית זו שכן משמעות הדבר איכות חיים ובריאות לעצמנו ועולם טוב יותר לכולם.